התקופה של "סוגיית המקומות הקדושים" (1517 - 1852)

קריאה לשירות הכנסייה: ''בואו ולכו אחריי

‎התקופה של "סוגיית המקומות הקדושים" (1517-1852)

Firmano Turco

‎היתה זה, ללא ספק,התקופה הקשה ביותר בהיסטוריה של ארץ הקודש. מעולם כמו בתקופה זה היה אפשרי לוודא את הפתגם שלפיה בארץ הקודש "אין את חודש יולי, אלא רק את חודש מרץ", כלומר – לא ניתן להיות בטוח בשום דבר משום שהכל יכול להשתנות ברגע באותו האופן שמזג האוויר משתנה בחודש מרץ. היו אלו עיתים של רדיפה: החמרה, גירוש, גלות נטילת זכויות שנרכשו – כל אלו היו מנת היום יום של המסדר. משך שלוש המאות הקודמות הפרנציסקאנים ביססו נוכחות ניכרת במקומות הקדושים. הקהילה הפרנציסקאנית התיישבה ובנתה מנזר בהר ציון, עם זכויות נרחבות להחיות את חדר הסעודה האחרונה הקדוש ולבצע טקסים יחד עם קהילות נוצריות אחרות בכנסיית הקבר, בבזיליקה של מרים הקדושה בעמק יהושפט ובכנסיית המולד שבבית לחם. באשר לכנסיית הקבר, במאה ה-15 הפרנציסקאנים היו הבעלים השלווים של כנסיית הקבר עצמה, של קפלת הגולגולתא ושל הקריפטה של מציאת הצלב.

‎בשנת 1517 השלטון הממלוכי בפלסטינה התחלף בסולטאנים התורכים שבסיסם היה בקונסטנטינופול. הקהילות היווניות-אורתודוכסיות, ניצלו את העובדה שחבריהם הינם נתינים באימפריה העותומאנית הגיעו וזרמו בכמויות גדולות לארץ הקודש. התחרות על הבעלות של המקומות הקדושים הובילה קהילות אלו להתחיל במסע הכפשה נגד הפרנציסקאנים, שהציג אותם במרמה כעושקים, זרים ואויבי האימפריה העותומאנית. בתקופה זו, הקוסטודיה של ארץ הקודש חוותה גזל לא צודק ושל גירוש. הגירוש המשפיל והרציני ביותר היה מחדר הסעודה האחרונה אשר אירע בשנת 1552. היתה זו מהלומה למנזר שבהר ציון למשך שתי מאות, למקום שהיה הלב הפועם של הפעילות הפרנציסקאנית בארץ הקודש.

‎בין המאה ה-16 ל-19, ההיסטוריה של המקומות הקדושים ביחס לבעלות חוקית אופיינה באיבוד זכויות מתמשך. אם לא הכל היה אבוד בבזיליקה של כנסיית הקבר ובבית לחם, אזי היה זה חלקית תודות לפעולותיהם הנמרצות של ראשי הקוסטודיה. הם ביקשו מהשליטים הקתולייים לעבוד באופן דיפלומטי עם הסולטאנים המוסלמים של קונסטנטינופול בהגנה על זכויות קתוליות במקומות הקדושים. האפיפיור אורבן השביעי בעצמו, עם צו שהנפיק בשנת 1623, אישר מחדש את הזכות והחובה של כל הנסיכים הקתולים להגן על הפרנציסקאנים של ארץ הקודש. בשעה שהזכויות בבזיליקה של כנסיית הקבר וזו של בית לחם וקברה של מרים הבתולה בעמק יהושפט אבדו, אולם הפרנציסקאנים רכשו את הזכויות במקומות אחרים. בשנת 1620 הם היו הבעלים של אתר הבשורה בנצרת והוענק להם הר טבור. שני רכישות אלו היו עקב נדיבות הנסיך הדרוזי פאחר אל-דין. בשנת 1684 אזור גת שמנים נרכש, בשנת 1679 המקום הקדוש של יוחנן בעין כרם, בשנת 1754 המקום הקודש של ההזנה בבית לחם נרכש ובשנת 1836 – אתר ההצלפה שבירושלים.

‎בסקירה של ההיסטוריה של הקוסטודיה החל מהמאה ה-16 ועד ה-19, יש לציין כי היו ואריאציות בתחום שיפוטה ובפרופיל זה במסגרת הכנסייה; ואריאציות, בפועל, שהגיבו להתפתחות של הדמות של האב הקוסטוד. האח הדומיניקאני פליס פאברי אשר ביקר בארץ הקודש פעמיים בשנת 1480 ו-1483 מציג לנו את האב הקוסטוד של ארץ הקודש עם תואר ותיאור של "המספק המעניק" בעבור הכנסייה הלטינית במזרח, תפקיד אשר במסגרתו, כפי שציין, האפיפיור התייעץ איתו לעיתים דחופות.הפעם הראשונה שבה הקוסטוד של ארץ הקודש הוצג כ"אחראי" לפרופגנדה של האמונה של הקהילות כמעט בכל המזרח התיכון היה בשנת 1628. לאחר מכן הוא היה ל"מוסד" רגיל. אנו גם מוצאים אותו בתפקיד של "מושל של המיסיון של מצרים ושל קפריסין". תואר חשוב נוסף וייחוס של תחום שיפוט הינו "מיופה הכח של האפיפיור בארץ הקודש ובמזרח". כל החובות הללו נותרו כאחריות של האב הקוסטוד עד להקמתה מחדש של הפטריארכיה הלטינית של ירושלים בשנת 1847. באופן טבעי, מערכת היחסים בין הקוסטודיה של ארץ הקודש ובין המזרח הקתולי היו בעלי היבט כלכלי משום שהארגון הפרנציסקאני לא התבסס על הכנסה קבועה בתחום פעולתו [מלכ"ר]. ולכן הקוסטודיה תמיד הזקק למימון מבחוץ. משך המאות, האפיפיורים אזכרו במסמכים חשובים מאד, לכנסייה כולה, את החובה לסייע לארץ הקודש, תוץ הצעה לעריכת מגבית ומתן מעשרים בכל המחוזות. העזרה הכלכלית ממשלות אירופאיות גם היתה חשובה גם אם לא תמיד התאימה לצרכים הפיזיים ולצרכי כבוד, היבט חשוב בתרבות המזרחית שבה פעלה הקוסטודיה.

‎ביחס לכך, עזרה רבה ניתנה לקוסטודיה מהממלכה של נפולי, באמצעות יצירת "הקומיסיון של נפולי" שהחל בשנת 1621 לפעול ובאמצעותו מימון נאסף ונשלח לארץ הקודש. מאוחר יותר בשנת 1636 עוד קומיסיון נוסד בממלכה של שתי הסיציליות שבסיסו ב-מסינה ובנוסף – בפלרמו.

‎בקצה האחר באיטליה,ונציה אפשרה קשר בין ארץ הקודש לעולי הרגל אשר הועברו בספינותיה אשר הבטיחו מסע בטוח. בשנת 1593 אפילו נרמז כי הקוסטוד ואנשי הדת נבחרו יחד עימו על מנת לטפל באחים המשרתים במקומות הקדושים ואשר יצאו באופן בלעדי מונציה. בשנת 1520 הסנט בוונציה החליט להיות הפרקליט של השומר של הר ציון, והזכיר לאפיפיור כי המסדר הפרנציסקאני הינו שומר המקומות הקדושים ומבקש ממנו לאשר את הפריבילגיה הזו. ונציה גם היתה מעורבת בהגנה על המקומות הקדושים באמצעות מערכת יחסים דיפלומטית עם קונסטנטינופול.

‎מדיניותה של צרפת בקוסטודיה של ארץ הקודש התבטאה בקפיטולציות, אשר נתקבלו ע"י צרפת לראשונה ע"י סולטאן של קונסטנטינופול (1535) הסולטאן סולימאן המפואר. כאשר הסולטאן בשיא הפלישה לאירופה ובשאר האזורים, המלך פרנסיס הראשון חתם על ברית עימו נגד הנרי ה-7 מאנגליה, וגרם בכך לסקנדל גדול בקרב הממלכה הנוצרית של אירופה. אולם הקפיטולציות שירתו כגשר שאפשר למדינות המוסלמיות להיכנס למערכת יחסים של שלום וידידות עם העולם הנוצרי. עבור צרפת, הקפיטולציות הבטיחו מחויבות מוסרית להתערב ולהגן על הפרנציסקאנים באמצעות תיווך של שגריריה בקונסטנטינופול אשר התערבו ברגעים קשים, בייחוד במאה ה-17. לאחר מכן, בקונסול של צרפת שהתגורר בצידון ונסע לירושלים על מנת לעסוק בבעיות לא פתורות. מצב זה הממיך עד 1793 אולם הקפיטולציות נעלמו רק ב-1917 ועם כיבוש ירושלים ע"י כוחות הברית למרות שהם בוטלו סופית רק בשנת 1923 בהסכם לוזאן.

‎ההגנה של צרפת על הקתולים החלה עם המלך לואי ה-16, שרצה להיות מגן הנוצרים באימפריה העותומאנית, למרות שהוא ביטא זכות זו רק באופן מפורש ובמונחים אמביוולנטיים.היה זה רק תחת המלך לואי ה-15 עם הקפיטולציות של 1740, שזכות המגן של צרפת הוכרו רשמית, תודות לתפקיד אותו ביצעה צרפת בעבור האימפריה העותומאנית בהסכם בלגרד. הכס הקדוש הכיר רשמית בצרפת כמגינת כל הקתולים, מכל הלאומים, כולל התורכים, באימפריה שעותומאנית ואף ביחס לאלו מהזרם המזרחי. בשנת 1870 צרפת הוזהרה עקב מינויה את סגן הפטריארך של קונסטנטינופול לשגריר הוותיקן. נראה כי התערבות נוספת התרחשה כשהיה ניסיון חוזר לייסד מערכת יחסים דיפלומטית בין הכס הקדוש ותורכיה. אולם אלו שהיו תחת הגנת הצרפתים ולא היו אזרחי צרפת דחו את ההסכם הזה. לאחר התחלת המאה ה-20 אנשי דת שאינם צרפתים אימצו יותר ויותר את הנוהג של פנייה לקונוסול שלהם כך שהגנה זו נוספה לזו של צרפת. ההגנה הצרפתית המשיכה עד 1923. היה זה בסאן רמו ששם נציגי צרפת התנערו מכך. המכה האחרונה היתה בהסכם השלום של לוזאן, שנחתם ע"י תורכיה ובנות הברית ב-24 ביולי 1923. כל זה הותיר מסורת המאופיינת בדיפלומטיה בכבוד ליטורגי שעדין מוענק ע"י הוותיקן לצרפת באותן ארצות שהשתייכו לאימפריה העותומאנית.

‎מההתחלה, ספרד עשתהרבות על מנת לסייע לנוצרים ולאחים הפרנציסקאנים של ארץ הקודש באמצעות העברת סכומי כסף גדולים ששלחה למזרח. כאשר ממלכת ארגון וקסטיליה אוחדו,השליט הקתולי לקח עליו את האחריות לסייע לארץ הקודש ולפרנציסקאנים השומרים על המקומות הקדושים, בשולחם אלפי סקודות בכל שנה למטרה זו. בשנת 1550 צ'רלס ה-5 פעל ישירות בנושא זה ואישר את המימון של שיקום כנסיית הקבר. בשנת 1646 המועצה הקדושה דנה בצו שמנע מהפרנציסקאנים של ארץ הקודש מלהשתמש בכסף על מנת לרכוש מחדש את המקומות הקדושים. המלך הספרדי פעל ישירות בנושא זה ושלח אח פרנציסקאני ספרדי לחצר שבקונסטנטינופול לאחר 11 שנים שבהם היתה נסיגה בזכויותיהם של הפרנציסקאנים על המקומות הקדושים וזכויותיהם הועברו ליוונים. בשנת 1714 הבזיליקה של כנסיית הקבר שופצה ושוב עלות המיזם מומנה ע"י מלך ספרד. כמו כן, הודם גם בנק במדריד עבור "עבודות של פיוס לארץ הקודש" אשר יעדם היה לסייע לארץ הקודש.

‎כאשר צ'רלס השלישי והצו המלכותי של 1772, הזכויות של הפטרוניות הספרדית על המקומות הקדושים הוגנו בתגובה לצו של האפיפיור בנדיקטוס ה-4 "אין סופראמו" שבו זכויות אלו לא הוזכרו. צו מלכותי זה היה לאזהרה נוקשה לכל מי שהעז להתעניין בבעיות של ארץ הקודש. על מנת להגן על זכויותיו, המלך אילץ את האפיפיור פיוס ה-6 בשנת 1878 לפרסם את ההצהרה "אינטר מולטיפליסיס" אשר אישרה את טענותיו של צ'רלס ה-3, מסמך אשר ממנו התנער אותו אפיפיור עקב מצב פוליטי ביחסיו עם ספרד. בשנת 1846 יחד עם הצו של "רומאני פונטיפיציס", הכס הקדוש איחד מחדש את המקרה של ספרד ואת הלאום כמקרה יחיד התומך בארץ הקודש. בשנת 1853 הקונסול הספרדי שבירושלים נוצר, וחויב להגן על אנשי הדת הספרדים של ארץ הקודש ולהעביר כסף שנשלח ע"י העו"ד הכללי של האחים הפרנציסקאנים, כך שכספים אלו לא יפלו לידה של הפטריארכיה הלטינית של ירושלים שנוסדה בשנת 1848. תחת הלחץ של איזבלה השנייה לשלוח מיסיונרים לארץ הקודש, נוסד הקולג' של פריאגו בשנת 1853, ולאחריו זה שבסאןיאגו דה קופוסטלה ולבסוף ב-צ'פיונה.


‎כמו כן, בתקופה זו, כמו בתקופה שקדמה לה, אחים פרנציסקאנים רבים של הקוסטודיה, היו לקורבנות עקב אמנותם. בשנת 1530 האחים הפרנציסקאנים נכלאו עקב האגדה של אוצרות שבכנסיית הקבר: הכופרים ניסו להשיג את האוצרות וכשנכשלו הם כלאו את האחים בכלא ל-27 חודשים. רדיפה נוספת פרצה בפלסטינה בין 1537-40 כאשר המוסלמים נקמו על התבוסה של 1537, וכלאו את האחים הפרנציסקאנים של הר ציון ובית לחם בדמשק ל-38 חודשים. בשנת 1551 האחים גורשו מהר ציון, והם התמקמו מחדש במנזר שיכונה אחר כך סאן סלבטורה בשנת 1558. בשנת 1548 עוד רדיפה פרצה בנצרת והאחים האחרים ברחו לירושלים. המצב חזר על עצמו באותו מקום בין השנים 1632-38. אחים אחרים מתו בארץ הקודש עקב יחסי השנאה עם היוונים כפי שהיה במקרה של שני פרנציסקאנים באי של קנדיה ואשר נזרקו לים בשנת 1550. לאחר הגעתו של נפוליון לארץ הקודש, רדיפות אחרות פרצו בשנת 1799 בירושלים וברמלה. הכל היה לגרוע יותר עקב מגפה שהתפרצה מחדש במאות ה-18 וה-19. 


  • אוקטובר
    • ב
    • ג
    • ד
    • ה
    • ן
    • ש
    • א
    • 1
    • 2
    • 3
    • 4
    • 5
    • 6
    • 7
    • 8
    • 9
    • 10
    • 11
    • 12
    • 13
    • 14
    • 15
    • 16
    • 17
    • 18
    • 19
    • 20
    • 21
    • 22
    • 23
    • 24
    • 25
    • 26
    • 27
    • 28
    • 29
    • 30
    • 31

לוח שנה

03/04/2015 CELEBRATIONS

Calvary: 8.00 The Lord's Passion Via Crucis: 11.30 Holy Sepulchre: 16.00 Office – 20.10 Funeral Procession

05/04/2015 CELEBRATIONS

Easter Sunday Holy Sepulchre: 7.30 Simple Entrance – 8.00 Solemn Mass & Procession – 17.00 Daily Procession

06/04/2015 CELEBRATIONS

Emmaus (Qubeibeh): 10.00 Solemn Mass (Custos) – 14.30 Vespers Holy Sepulchre: 8.00 Solemn Mass – 17.00 Daily Procession

24/04/2015 CELEBRATIONS

Capernaum: 17.00 Solemn Mass

26/04/2015 CELEBRATIONS

Jericho: 9.30 Solemn Mass

2011 - © Gerusalemme - San Salvatore Convento Francescano St. Saviour's Monastery
P.O.B. 186 9100101 Jerusalem - tel: +972 (02) 6266 561 - email: custodia@custodia.org